אשליות מול סיכויים

 

 

 לאחרונה נתקלתי במאמר קצר בשם "אשליות מול סיכויים" שפורסם בספר "יובל לישראל – יומן לאומי" (חיים יבין עורך, 1998) 547.

התרגשתי לגלות כי המאמר שנכתב על-ידי דודי המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט חיים ה. כהן ז"ל, מבוסס על מכתב אישי שכתב לי זמן קצר אחרי שסיימתי את תקופת ההתמחות אצל כבוד השופט מישאל חשין בבית המשפט העליון. בשל יופיים של הדברים והרלוונטיות שלהם לימינו אלה, הנה הם בשלמותם:

"אין איש יודע מה צפוי לנו לעתיד לבוא, ואין אני מתיימר להיות איש שרוח נבואה שורה עליו. אני יודע רק חלומותי ומאוויי שלי – ואלה לא השתנו במאומה זה יובל שנים.

אני חולם על שגשוג מדינה יהודית דמוקרטית, המגשימה ערכי החירות, הצדק היושר והשלום שבמורשת ישראל וערכי האוטונומיה האנושית ושלטון המשפט שבמורשת הדמוקרטיה. מדינה שכל מחוקקיה וכל שופטיה יהיו אנשי אמת ובעלי מצפון. שאין לנגד עיניהם אלא כבוד האדם, רווחתו וקידומו, והרמת קרן המדינה בעולם. מדינה ששורר בה שוויון של ממש, גם של זכויות וחובות וגם של הזדמנויות חומריות ורוחניות, בין כל אזרחיה ללא הבדל מין, דת, גזע, ייחוס או השתייכות פוליטית וארגונית. מדינה שתקבל לתוכה גם את יהודי תפוצות אירופה ואמריקה ותהיה למרכז הגדול של תרבות יהודית על זרמיה וגווניה. מדינה שתחיה בשלום עם כל שכנותיה ותשתף איתן פעולה לשגשוג ושפע באזור כולו.

אמרתי: חלומות. איש שעיניו פקוחות ודעתו שקולה לא ישלה עצמו שיש סיכוי סביר או קרוב להגשמתם. כל עוד אין בינינו לבין עצמנו הבנה והערכה, שפה ומטרה משותפת, סובלנות וכבוד; כל עוד יש שלוחי מדינה שדורסים ברגל גאה את כבוד האדם ואת חירותו ומפרים זכויותיו האנושיות; כל עוד לא גושרו הפערים ונשתכחה השנאה בין דתיים לחילוניים, עניים לעשירים, מזרחיים למערביים, יהודים לערבים; כל עוד מבזים את שופטי ישראל בראש חוצות ומזלזלים בשלטון המשפט; כל עוד פועמים בקרבנו יצר ההתנשאות והיוהרה, ויצר המלחמה והכיבוש והדיכוי; כל עוד חסרה גם לנו וגם לאויבינו אותה נדיבות הלב הדרושה לוויתורים הדדיים – לא נוכל אלא לשים מבטחנו בדורות הבאים שייטיבו לעשות מאיתנו."