היסודיות, הזהירות והענווה מאפיינות את דרכו המשפטית של השופט חשין, במיוחד כשמוצא הוא עצמו בדעת-מיעוט. כך למשל, הוא שב ובודק את התוצאה אליה הגיע בפרשת סגל, כשהתנגד להטלת אגרת-רדיו על מי שאין ברכבו רדיו:

 

"תם הדיון. נסתיימו השקלא-וטריא. כל דברים שיכולים וראויים היו להיאמר, נאמרו. כל דברים שיכולים וראויים היו להיכתב, נכתבו. כמעט-קט ותיפול הכרעה. ואני, מחנה קטן, אמרתי אל-לבי לעת זו שבין-הערביים: הבה אתכנס אל תוכי, אשוב ואהרהר שוב ביני-לבין-עצמי, שמא נוקשתי ונפלתי. חזרתי אפוא אל ראשית והחילותי מהלך אט-אט, שולח רגלי לפנים ומגשש בזהירות שמא אֶכְשַל ואַכְשִיל. כך הלכתי והלכתי, ובדרכי הפכתי והיפכתי, התבוננתי סביב לי, שקלתי והוספתי. לסופה של דרך מצאתי עצמי במקום שהכרתיו בראשונה: על עמדי במקומי. משנמצא לי כך, נתחזקתי ונתייצבתי בזכותו של היחיד. אזדקף איפוא אֵיתָן על רגליי, וכך אומר: אני מתקשה לקבל כי אדם יחויב באגרת רדיו בעבור אין-רדיו; ובקצרה: כי אדם יחויב באגרת אין-רדיו. ולאומרים כי במס ענייננו, ולא באגרה, אומר: אני מתקשה לקבל כי אדם יחויב במס רדיו בעבור אין-רדיו. ובקצרה: כי אדם יחויב במס אין-רדיו."

 

פסקי-הדין של השופט חשין, מלאים חיוכים. השופט חשין אוהב ומעריך הומור. בפרשת "לך תצטיין" סירב להתערב בהחלטת רשות השידור אשר פסלה תשדיר פרסומת עם ביטוי בעל אסוציאציות וולגריות משידור ברדיו, ומשתמש ב"מבחן" של הגשש החיור:

 

"27. 'זה רדיו – זה?' שאל הגשש, ודומני ששאלה-תמיהה זו עשויה לספק לנו מבחן ראוי: מבחן פשוט וישים, ממש כאותו נייר לקמוס המכחיל ומאדים חליפות. חופש דיבור אינו פרע-דיבור ואינו הפקרות-דיבור, וחירות הביטוי אינה חריצת לשון. נרחק מריח רע – ריח של ריח וריח של דיבור. ודוק: לא נפסול ביטוי פלוני אך משום שאין הוא מחנך לטעם טוב; לו כך עשתה הרשות, הייתי מוצא לנכון לנזוף בעושים. הביטוי נפסל משום שנופל הוא מרמה ראויה – בתשדיר של פרסומת – ועל כך לא ידעתי כיצד נקפיד עם הרשות. נחזור ולא נלאה: מדברים אנו כל העת בתשדיר של פרסומת, ובו ביטוי המוליך מעצמו אל ביטוי של ניבול פה. ולא נלמד מענייננו לעניינים שאינם בתשדירי פרסומת."

 

"אז מה בעצם עשית בהתמחות?" אני נשאלת לא אחת. כל ניסיון לענות על זה ברצינות, מסתיים כגרסה לא מצחיקה של הזבוב שאומר "חרשנו". עם השנים הבנתי, שהתשובה הנכונה ביותר היא "השתדלתי לא להפריע, וגם זה לא היה תמיד קל".

השופט חשין, יותר משנעזר במתמחיו, ראה חשיבות עליונה ללמד ולחנך את תלמידי המשפטים את מלאכת-המשפט.

בפסק-דין בפרשת גלברט דוחה השופט חשין עתירה שהגישו שני עורכי-דין בעקבות כתבה שקראו בעיתון, ללא ביסוס עובדתי ומשפטי מספיק. לדעתו, אין גישתו פורמליסטית מדי, כי אם דרישה אלמנטרית של מינימום כבוד לבית-המשפט העליון. השופט חשין אינו דורש מאחרים את שלא דרש מעצמו בתקופת עבודתו כעורך-דין, ונוזף בעורכי-הדין של ימינו הנחפזים בהגשת עתירות ריקות תוכן והדר, וכתסריטאי דקדקן כותב את הסצינה הבאה:

 

"17. הכול יסכימו כי בית-משפט ראוי לו שיעשה לכניסה אל תוכו של טרקלין, וכי אל לו לדשדש בפרוזדור ולבוא עם מתדיין חשבון על דברים של מה בכך. במה דברים אמורים, באדם שהולך בפרוזדור ומתדפק על דלתו של טרקלין. ואילו אדם המבקש להיכנס אל טרקלין מבעד לחלון, סוגרים את החלון לפניו ומורים אותו דרכם של בני תרבות ליכנס אל בית. הבא אל בית הזולת ראוי לו שיכבד את מנהגות הזולת – כן ייעשה במקומנו, לא ייעשה כן במקומנו – והבא בשערי בית המשפט, ראוי לו שיילך בדרכו של בית המשפט וינהג כסדרים הנוהגים בבית המשפט. העותרים ביקשו לבוא אל בית המשפט מבעד לחלון, ומשהודענו להם כי לא ייעשה כן במקומנו, השיבו לנו: כתר לנו זעיר, נא השאירו את דלת הטרקלין פתוחה קמעה, והניחו לנו לסוב את הבית. בדרכנו נבנה עתירה כדרך שראוי לבנות עתירה, ולאחר שזו תהיה בידינו נבוא אל הבית מבד לדלתו הראשית. מדוע נסכים לבקשתם, והרי ידעו מלכתחילה – וכאומנים במשפטים חזקה עליהם שידעו – כי דרכם אינה דרך? מדוע נתיר להם כי יהיו לטורח עלינו, על הציבור ועל המשיבים, ומדוע לא ייפלו לטורח על ביתם, בין מראש בין בדיעבד?

18. אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי. וגם על מקומי כיום באוהל-של-משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה. שנים רבות הייתי יוצא ובא בשערי בית המשפט הגבוה לצדק כבא-כוחם של מתדיינים, פעם על צד זה ופעם על צד זה, ויודע אני בי כיצד נהגתי אני וכיצד נהגו אחרים כמותי. בית המשפט הגבוה לצדק ראינו בו, עמיתיי ואני, מקדש מעט, וקודם היכנסנו אליו התקנו עצמנו לקראת אותה כניסה: נטלנו את ידינו להיכנסנו בבור-כפיים, היטבנו שער ראשינו והסרנו רבב מעל בגדינו.

כך מקבל אדם יום חג וכך עלינו לבית המשפט הגבוה לצדק. כך בעתירות 'פרטיות' וכך בעתירות 'ציבוריות'.

נתחלפו העתים, נשתנו המנהגות, וימים שהיו חלפו ואינם עוד עמנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית-משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו. נזכור כולנו ונשמור: המבקש כי ינהגו בו כבוד – יקדים וינהג כבוד בחברו, והאומר לחברו כי ייטול קורה מבין עיניו, ייטיב לעשות אם יקדים וייטול קורתיים מבין עיניו שלו."

 

פסקי-הדין של השופט חשין מרוצפים זכרונות גם מתקופת לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כך, מסביר השופט חשין את עמדתו כי חוות-הדעת של בית-הדין הבינלאומי בהאג בנושא גדר-ההפרדה הינה יותר פוליטית מאשר משפטית:

 

"המשפט הבין-לאומי עבר תהפוכות רבות ומבורכות בעשרות השנים האחרונות. זכורני כי לפני יובל שנים – ואני סטודנט צעיר בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים – היה מקצוע המשפט הבין-לאומי הפומבי (להבדילו מהמשפט הבין-לאומי הפרטי) מקצוע זניח ושולי (הגם שנלמד בקורס חובה). המשפט הבין-לאומי הפומבי לא ראינוהו כלל – אנו הסטודנטים – ראוי לתואר "משפט", וליחס דומה זכו המוסדות של הקהילייה הבין-לאומית, ובהם בית הדין הבין-לאומי. חלפו שנים, והמשפט הבין-לאומי הפומבי צבר כוח והחל עומד על רגליו-שלו כשיטת משפט הראויה לתואר משפט. כך הוא, למצער, בענייניהם של אזורים מסוימים או בענייניהן של מדינות מסוימות על פני הגלובוס. טוב שכך נתפתח המשפט הבין-לאומי הפומבי, אף שעוד דרך רבה לפניו עד שיהפוך להיותו שיטת משפט מן-המניין, שיטת משפט שניתן לאכוף את הנורמות שבה על מי שמפר אותן נורמות. עם זאת, ובתוך כל זאת, נדע ונזכור, כי בית הדין הבין-לאומי בהאג – בית משפט הוא גם במקום שמתבקש הוא לכתוב חוות דעת מייעצת (Advisory Opinion). אכן, בשבתו של בית הדין לדין כמחווה דעה מייעצת, ההליכים שלפניו אין הם הליכים אדוורסריים רגילים, ולהחלטתו אין נודעת משמעות אופרטיבית מידית – להבדילה מהחלטת בית משפט רגילה – ואולם, דרכו של בית הדין בכותבו את חוות דעתו דרך בית משפט היא. דרך הילוכו של בית הדין היא, כעיקרון, דרך הילוכו של בית משפט, והשופטים היושבים לדין עוטים את גלימת השופט כפי שהיא מוכרת לנו מבתי המשפט הרגילים. טול מבית הדין סממני-הליכים אלה המאפיינים בית משפט, ונטלת ממנו את רוחו כבית משפט. והרי פורומים פוליטיים יש לנו למכביר.

…

צר לי, אך החלטתו של בית הדין הבין-לאומי אין בכוחה להאיר את דרכי. אורה דל מכדי שאדריך עצמי על פיה לעשות משפט אמת וצדק בדרכו של שופט כפי שלמדתי ממי שקדמו לי ובבית אבי."

 

השופט חשין רוכש כבוד גדול לאביו – שופט בית-המשפט העליון שניאור זלמן חשין ז"ל – ולבני דורו ומרבה להביא מדבריהם, תמיד עם הילה של כבוד. הגעגועים לימים הראשונים של בית-המשפט ולשופטים של אז באים לביטוי בפסקי-דינו.  כך, בפרשת "לך תצטיין" מתנגד השופט חשין לעמדתה של כבוד השופטת דורנר כי יש להגן על ביטוי מסחרי וולגרי בשם חופש הביטוי, ומעדיף את הדרך שהיתוו השופטים עציוני וי' כהן בעניין קודם דומה:

"הארכתי להביא מדבריהם של שלושה מאבותינו, ולו נתמזל מזלי וישבתי לצדם בדין, כי אז הייתי מוסיף בצד דבריהם של השופטים עציוני ו-י' כהן: אני מסכים ואין לי מה להוסיף.

אשר לענייננו, על משקל האמירה summum jus summa injuria אומר, כי גיוס חירות הדיבור להגנה על שידור הפרסומת המסחרית 'לך תצטיין', אינו אלא שימוש בלתי ראוי בקונצפציות של חופש ושל דרור, ויש בו בעירוב הדברים להושיבי קטנטני־ארץ עם נפילים. ענייננו אינו אלא 'פעוט וקל ערך' כלשונו של השופט עציוני ־ ממש טריוויאלי ־ ואין הוא 'מסוג הענינים שבהם יש לתת סעד למען הצדק', כלשונו של השופט י׳ כהן. לו דעתי נשמעה, היינו תולים עצמנו בגדולים, פוטרים את העותרים מלפנינו על אתר, ומפנים את זמננו לעיסוק בחירויות של אמת. ולאומר כי אל לנו לבוז לקטנות – שהרי גם גדולות תחילתן בקטנות – נשיב: אנו על המשמר יומם וליל, וחזקה עלינו כי נדע לבור את הבר ואילו את המוץ נפיץ אל הרוח.

…

חברתי, השופטת דורנר, סוברת אחרת. לדעתה ענייננו בחופש הדיבור ממש, ולתמיכה בעמדתה מגייסת היא אסמכתאות מכל קצווי תבל: ללמד את רשות השידור פירושו של חופש הדיבור מהו ולחייבה לשדר את הפרסומת 'לך תצטיין'. משכך פני הדברים, ומשנמצא לחברתי כי ראוי להשיט צי שלם ובראשו ספינת דגל כדי להגן על 'לך תצטיין', לא נותרה אפשרות אחרת לפניי, לצערי, אלא לקרב צי אל מול צי, ולהניף את דגלי שלי. אניח אפוא לעטי לרוץ בדרכו, ואעקוב אחריו בקפידה."

 

תיאורו את עטו הרץ בדרכו, מזכיר לי אסוציאטיבית את נמרצותו של השופט חשין. לא רק מחשבתו מהירה כפי שיודעים הכל, אלא גם תנועות-גופו ודרך-הילוכו. די לראות אותו "עוקף" את השופטת דורנר ההולכת במסדרון שלאורך לשכות השופטים, סנטרה זקוף ואצבעותיה אוחזות בדש גלימתה, או זריזות אצבעותיו המשחקות בגומיות כשמתלבט הוא בהכרעה. כשהודיעו לו שפרצה שריפה בביתו, יצא בריצה מחדרו, צעק שיש שריפה והוא נוסע הביתה, רץ מהלשכה אל החניון, שב לאחר מספר דקות כדי לקחת את הקלמר של העטים, ורץ הביתה. על יחסו לקלמר העטים, אפשר לכתוב דוקטורט שלם. אני זוכרת שנהניתי מהניסיונות לנחש את נושא פסק-הדין שהוא כותב לפי העט שבחר. כשבחר עט נובע חגיגי ומכובד, ניחשתי שמדובר בפסק-דין חוקתי; וכשכתב ידו הירוק, נכנס בשחור, והכחול משתחל ביניהם נשלט בחיצים אדומים, ידעתי בקירבה לוודאות שזהו פסק-דין של אימוץ.

פורמליות הכבידה על השופט חשין, ולמיטב ידיעתי מכל מתמחיו ביקש כי יקראו לו "מישה" כפי שכונה בפי משפחתו וחבריו. בודדים הצליחו להיענות לבקשתו זו. רוב המתמחים, ואני ביניהם, קוראים לו השופט חשין גם לפניו וגם כשהם משוחחים עליו ביניהם. ככל שהמעיט השופט חשין לדרוש מאיתנו גינוני כבוד כלפיו, כך דרש בתוקף כי נפגין נימוסים ראויים לשופטים האחרים.

חלק מהתושב"ע שעברה ממתמחה למתמחה עסקה בכללי ההתנהגות כששופט נכנס לחדרו של השופט חשין בזמן שהמתמחה יושב עמו. על המתמחה לקום ולברך את השופט הנכנס, אח"כ עליו להתקדם לכוון הדלת אלא אם כן השופט חשין אומר לו שהוא יכול להישאר.

 

לשופט חשין היה חשוב לעשות מאיתנו "מאענטש", בני-אדם, הרבה לפני שנהפוך למשפטנים דגולים. העובדה שעברתי את גיל-ההתבגרות בגיל מאוחר, לא הקלה על השופט חשין במשימת החינוך. איזו סבלנות היתה לו, להתנהגות האינפנטילית שלי. איך התאפק, ורק גלגל עיניו לתקרה, כשראה שתליתי את תמונתו של "השחקן ההורס" יו גרנט על החלון בחדר-המתמחים. או כשנפגעתי מביקורת (צודקת כמובן) שהעביר על חוות-דעת שכתבתי לו, והגבתי כמו כל מתמחה בוגרת – ננעלתי בחדר-מתמחים ובכיתי. כשהתקשר לקרוא לי לשוב לחדרו, נחנקתי מדמעות וניתקתי את השיחה. כשהתקשר שוב, לא עניתי. לא רק זה, אלא שכשהגיע השופט חשין אל דלת חדרי, והפציר בי לפתוח אותה "כדי שנוכל לנהל את השיחה לא דרך הדלת, עדנה!" לא רציתי שיראה אותי בוכה וסירבתי לפתוח לו את הדלת זמן רב, והוא חזר וביקש, עד שניאותי, ברוב טובי, להכניסו לחדר-המתמחים, והסכמתי להירגע. כמובן שכל הסצינה הזו התרחשה בדיוק כשעלה הרכב מורחב של שופטים מהאולם וחלף על פנינו. איזה בושות עשיתי לו ואיך הוא היה סבלני. איך הוא לא התעייף והתייאש ממני כשהייתי מגיעה ללשכה בתשע בבוקר מדירתי ברחביה (שלוש שעות בערך אחרי שאפרת רם, אמא לתינוק, הגיעה מראש העין כולה רעננות ונמרצות), שיערי פרוע, טרוטת עיניים ומבטי מושפל, והשופט חשין רק משך בכתפיו, נתן לי את המסרק שהוציא מכיסו ונכנס לחדרו. אני ממש נחרדת להיזכר בייאוש שעל פניו, כל פעם שהיה תופס אותי מעשנת בחדר-המתמחים, ואיך היה אוחז בשתי אצבעותיו באפו ונמלט אל חדרו.

המון סבלנות הוא היה צריך אלינו המתמחים, ואלי כנראה באופן מיוחד. דווקא בגלל שהשופט חשין אינו ידוע בתכונתו זו, ביקשתי לכתוב עליה.

גאוות-היחידה של מתמחיו של השופט חשין, יצרה יחסים חבריים וחמים שנמשכים שנים רבות לאחר תום ההתמחות. אני זוכרת איך היה נכנס פתאום לחדר-המתמחים לספר בגאווה גדולה על מאמר מוצלח או ספר חדש שהוציא אחד ממתמחי-העבר, וכמו מסתכל עלי ותוהה האם גם ממני יזכה לקצת נחת. משפחת המתמחים היתה חשובה לשופט חשין, וכשהיה מגיע מתמחה-עבר לביקור בלשכה, אהב להציג אותו לפניי כ"סבא רבא" ואותי כ"מתמחה הנינה".

מתמחיו של השופט חשין זכו לבית בלשכתו ותמיד אוהבים לבוא ולהרגיש את חומו.

 

קשה היה לי לכתוב את הברכה הזאת, ולא רק בשל הגבלת המילים. כתבתי ומחקתי עמודים שלמים. השופט חשין יודע להסתפק בשתי מילים. כשנפגשנו מספר שנים לאחר שסיימתי את ההתמחות, כתב לי הקדשה על ספר "היום כאז". (שתי מילים אחרות שכתב לי לאחרונה – "אני מסכים" – לפסק-דינו של הנשיא ברק שזרק אותי מכל המדרגות של בג"ץ, פחות שימחו אותי). אם הייתי צריכה לתמצת את הברכה הייתי בוחרת שבע מילים:

לשופט חשין, זכיתי. תודה וסליחה. אוהבת, עדנה.

כמובן שגם אקפיד להוסיף חתימה בכתב-ידי.

אבקש לסיים בהמלצה חמה, ולא רק לאנשי-משפט,  לקרוא בפסקי-דינו של כבוד השופט חשין וללמוד את מורשתו. כדי לתאר את גדולתם אשתמש כמובן בשפתו היפה ואצטט מפסק-דינו בפרשת תנועת הנוער החרדי שם הוא משבח וממליץ ל"קורא המשכיל" לקרוא את פסק-דינו של כבוד השופט יצחק זמיר בפרשת רשות שדות התעופה. בקריצה הוא מזכיר את שינוי עמדתו של השופט זמיר אשר בהיותו פרופסור באקדמיה פרסם עמדה מתנגדת:

 

"25.  והנה, לאחרונה – היה זה בפרשת רשות שדות התעופה [11] – הניף חברנו השופט זמיר נס-מרד, בקוראו תיגר על ההלכה. ניתנת אמת להיאמר, כי היה זה הפרופסור זמיר אשר אסר לראשונה מלחמה על הילכת-הפסיקה, ולאחרונה אף ראו דבריו אור-עולם בספרו החשוב הסמכות המינהלית (כרך ב) [14], בעמ' 964-968. ואולם בפרשת רשות שדות התעופה [11] (בעמ' 858-865) הרחיב חברי השופט זמיר – הרחיב, העמיק והגביה – בבנותו מערכת לתלפיות, מערכת שכל העובר על פניה ישתומם ויספוק כפיו בקנאה, קנאה מאלו קְנָאוֹת המַרבּוֹת חוכמה. לולא אמר השופט זמיר דברים שאמר, אמרתים אנוכי; ומשאמר מה שאמר – אשית את שתי ידיי על דבריו. לא אחזור על דברי חברי – תפוחי-זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו – שמא אפרום את הרקמה המפוארת. ואולם הקורא המשכיל מוזמן לעיין ולהחכים."