מצאתי בפייסבוק את השיר "טוב לאדם" שכתב זלמן שז"ר. 
זלמן שז"ר היה בן דוד רחוק של סבתא שלי אסתר (הורוביץ ) זמורה. הם הרבו לבלות יחד בחופשות משפחתיות בנעוריהם ברוסיה. הם היו צעירים ויפים ומאוהבים והיו להם חלומות ציוניים לעלות לישראל. את החלום הזה הם הגשימו. אבל למרות אהבתם הגדולה, בית משותף הם לא הקימו. בין השאר כנראה גם בגלל החשש של בעיות רפואיות לילדים מנשואי קרובים. סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי - משה זמורה . 11 פעמים נכנסה סבתא שלי להריון אך כולם הסתיימו בהפלות שוברות לב. הרופא שלה אמר לה שיצמחו לו שערות בכף היד לפני שיהיו לה ילדים. אני רק יכולה לתאר את האושר של סבתא וסבא שלי כשדודתי, מיכל זמורה כהן ז"ל נולדה ושש שנים אחריה אמי, עדה (זמורה) מירב.
סבתא וסבא שלי נפטרו לפני שנולדתי. אבל את זלמן שז"ר אני זוכרת. הוא אהב מאד את דודתי ואמי והמשפחות הרבו להתראות. אני זוכרת בתור ילדה מסיבות חנוכה בבית הנשיא בירושלים, ואת ההתפעמות שלי כילדה משטיחי הנמר (אמיתי! עם הראש מפוחלץ!). זלמן, התחתן עם רחל כצנלסון. נולדה להם בת אחת עם תסמונת דאון. לפני שזלמן נפטר, הוא מינה את דוד שלי, שופט בית המשפט העליון חיים ה. כהן ז"ל לאפוטרופוס של הילדה, וחיים הקפיד לבקר ולדאוג כל השנים לילדה בהוסטל שבו התגוררה. חיים סיפר לי שהיה באינספור לוויות לצערו. אך הלוויה המרגשת ביותר שהיה בה היתה של אותה ילדה שהיתה כבר אשה מבוגרת. הוא סיפר שכל חבריה להוסטל, עמדו במעגל מחזיקים ידיים מסביב לקבר, במשך שעה ארוכה, שותקים ובוכים. כשהוא סיפר לי על הלוויה עלו דמעות בעיניו. כשאני נזכרת בכך עכשיו גם העיניים שלי רטובות.

שיר מקסים. איך שאני קוראת אותו - אפילו חוויות טוטאליות של בדידות ושל איבוד כל הנכסים אשר נתפסות כמשברים קיומיים, יכולות להביא לשקט אשר ייתן הזדמנות להקשיב ללב, להבין את החיים, לדעת מה בצד הזכויות ומה בצד החובות...